כאן על אותה אדמה הלכנו, על אותם שמים שמהם מורטים ענן והחבאנו אותו בכיס המכנסיים הכחולים שקניתי לך, ממש בקצה המחברת שבה רשמתי את כל התאריכים שראיתי בך , כתבתי את מספר הנשיקות שגנבתי ממך, ולא רשמתי חיבוקים שהרגשתי איתו בבטחה, אדם לא יכול להתחרט על אהבה, וגם לא מספר החיבוקים שבהם עטף את חיקו של יתום אחר, כולנו, זה היא מלחמה קרה ששוהה בלב, לא הגיע הזמן שאף אחד יחבוש לי את סדקי הלב ששותקים כבר זמן מה.
אני חוזר לכל רעד של ידי שלא יכולתי לשלוט בה והתביישתי וקיללתי את עצמי כי השפתיים שלי הכחילו כאילו הייתי אומלל על שולחן בבית קפה שהחברים נטשו לפני ההריסות וההריסות.
אנחנו נוטשים ועוזבים ושוכחים ומניפים את דגל הכניעה.
כאילו נשכח ריח תפוז ולימון! איך היא יכולה לשכוח, למען השם, את המלאכים, את זרי הדפנה ואת פניך המתוקים?
