איש גומי

זה היה משהו משכנע אותו איש גומי, זה היה משהו עם גשם של קנוניות של תמונות, תווי פנים נפוחים מאוד ועפעף קמל עד סוף החיים. אכלתי את כל ים האור, והארתי אל הדרך הרחוקה ביותר.

פחד לשחות לשווא, לא רק. זה אבסורד להשתחרר בבית החקוק בזיכרון המשווע לצעירות, פניך אותו הדבר, בגדיך אותו הדבר, הקול שלך אותו הדבר, ורוח רפאים מנופפת כהילה של מלאך, ולוחשת לי, המולדת. זה לא אותו הדבר. צווארך רך, עד שקולך אינו עולה שוב, והעצב שלך נכרת כסיפורים אינסופיים. הסתעפתי לשלושים ענפים יבשים בשיא האביב, ולא מצאתי טיפת מים, כאילו ענן שונא את היותי בשממה מדברית בודדה.

היית גומי עם גרון עייף, החבר שלך ינשוף ומולדת עדיין במערבולת מרחפת באוויר הבלתי ניתן לעצירה.
היד שלך מגומית, לעולם אל תניף.
רק נשען על מדף צבעונים עצוב.