הילת חרצית

אצבעות הידיים שלו היו מאוד לבנות, הייתה לו כתף גדולה, והייתה לו עין מנומנמת ועין שלא ידעה מה זו שינה, היו לו כמה הילות מעל הראש, הילה של חתן פרס שגרמה לי להשתוקק. ארץ הזיתים, הילה של חרצית שגרמה לי להרגיש כמו אב נצחי, והילה אור שמאיר את כל ימי האומללים שלי, מעוקר את האכזבות שלי לים ללא סוף לעומקו, שיש בו הילה של מלאך. כנפיים, תפורות לי גן עדן לבן, או אולי, מעיל צמר אדום שרציתי מתישהו, או אולי צעיף מצמר תות שקיוויתי ללבוש לחורף כלשהו.

עם סנטר של כותנה בעננים, לבן כמו השלג של קנדה, והילה של מוזיקה, הוא שר לי מה שהוא אהב כשהיינו בבקתה הקטנה שלנו. יש בו הילה של אהבה, אז אף אחד לא רואה כשהחיבוק הוא המסר של הקשר התמים. יש לו הילה של טהרה, כאילו אלוהים בישם אותו במי זמזם.

יש לו הילה של כנות, כנות לא מזיק. יש לו הילה של דמעות, הוא בוכה אליי הרבה, והאצבעות הקטנות שלו מנגבות לו את העין חסרת השינה.

יש לו הילה של עצב, והוא לא יכול לחיות בלעדיה, כאילו העצב אורב לי כמו פיה שאיבדה את דרכה ליער הבודד שלה.
יש לו הילה של שושן צחור, אני משקה אותה בכל פעם שהוא בוכה.
יש לו הילה אבודה שאני מוצא במרתף בכל פעם שאני מאבד אותו.
ויש לו אותי.
הילה של הישרדות נצחית, אני מסתובבת ומסתובבת, המולדת מסתובבת, הנוסטלגיה מסתובבת, והנשמה מרחפת באוויר.